<h1>מהר"ם חלאווה — פסחים</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[פסחים מ"א ע"ב] אמר רבא אכל נא לוקה שתים מבושל לוקה שתים נא ומבושל לוקה שלש אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהת לקי ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה. פירש"י תרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום נא או משום מבושל תו לא לקי משום צלי אש אבל חדא מיהת אי לא אכל נא ומבושל אלא חי או מבושל בחמי טבריא דליכא מלקות אחר לוקה משום צלי אש ואיכא דאמרי אפי' חדא לא לקי. ואינו מחוור דללישנא קמא קרי ליה לאו שבכללות ואמרי' דלקי עלה ומה לי חדא ומה לי תרתי אי לקי עליה כלל הא לא חשבי' ליה לאו שבכללות וללקי נמי תרתי ועוד דאם כן תקשי ברייתא דלעיל דאכל חי פטור לרבא וכן לאביי ללישנא קמא אלא ודאי לכולי עלמא אכל חי לא לקי עליה דלאו שבכללות הוא ולא אשכחן בכולי תלמודא מאן דמחייב בלאו שבכללות. וי"מ דהכא בתרי פליגי דרבא סבר בין בנא ומבושל דמיפרשי לאויה בין משום צלי לקי דלאו לאו שבכללות הוא לגבי נא ומבושל אלא קרא יתירה הוא דלמאי איצטריך אי לאשמועינן דמצותו בצלי אש הא כתיב קרא אחרינא צלי אש ומצות ואי לחייב מלקות על חי ומבושל ושאר מינין הא לא אפשר דלדידהו דלא מיפרשי לכ"ע לאו שבכללות הוי אלא ודאי קרא יתירה הוא ללאו יתירה בנא ומבושל דמיפרשי ואביי סבר דודאי לאו קרא יתירה הוא דאצטריך כל שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא כדאמרינן בסמוך הלכך משום צלי אש לעולם לא לקי אבל משום נא ומבושל ודאי לקי דהא מיפרשי לאויה ופליג בחדא והיינו ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא מספקא לן מילתא דדילמא הא דקאמר סתם אין לוקין על לאו שבכללות אכולי מילתא דרבא קאי דאפי' משום נא ומבושל לא לקי משום דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה שהוא לאו אחד לעבירה אחת אבל הכא דנא ומבושל נכללו בלאו אחד לאו שבכללות הוי וכלל כלל לא לקי ורבא סבר דעיקר קרא דכי אם צלי אש ללאו יתירא אתיא אבל מדאסמכינהו רחמנא דרשינן נמי הא דכל שישנו. וגם זה אינו מחוור דלגבי נא ומבושל ליכא מאן דפליג דלקי עלייהו ולא מקרי לאו שבכללות כיון דמפרשי ביה. דגרסי' [ב]בבא מציעא פ' המקבל [קט"ו ע"א] אמר רב הונא חבל רכב לוקה שתים רחים לוקה שתים רחים ורכב לוקה שלש ורב יהודה אמר חבל רכב לוקה אחת רחים לוקה אחת רחים ורכב לוקה שתים לימא רב הונא ורב יהודה בפלוגתא דאביי ורבא קא מיפלגי דאמר רבא אכל נא כו' אמר לך רבא אנא דאמרי אפי' לרב יהודה ע"כ לא קאמר רב יהודה התם אלא משום דכי נפש לאו קרא יתירא הוא דלשאר דברים הוא דאתא אבל כי אם צלי אש דקרא יתירא הוא אפי' רב יהודה מודה. ואביי אמר לך אנא דאמרי אפי' לרב הונא עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא משום דכי נפש קרא יתירא הוא דשאר דברים מרחים ורכב נפקי כלומר ליכא למימ' מדפרט בהני ולא פרט בהני ש"מ בהני לקי ובהני לא לקי וכדאמרינן הכא דהתם צריכי לגופייהו לאשמועינן דשני כלים העושין מלאכה אחת חייב שתים אבל כי אם צלי אש לאו קרא יתירא הוא דאצטריך לכדתניא בשעה שישנו כו'. אלמא שמעינן מינה דלכ"ע בהני דמיפרשי לאויה לקי ואפי' לאביי והראב"ד ז"ל כתב דלעולם היכא דאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום נא ומבושל לקי עלייהו לכ"ע אלא הכא בהא פליגי בדאכל נא ומבושל ואתרו עליה משום צלי אש בלחוד רבא סבר כיון דהני מיפרשי לאויה וכלהו איתנייהו בכלל כי אם צלי אש אהני קרא יתירא לחייב עלייהו משום התראתו ולקי נמי משום צלי אש דקרא יתירא הוא. ואביי סבר ללישנא קמא דלאו קרא יתירא הוא ולא לקי עליה אבל משום נא ומבושל כיון דאיתנהו ביה ומשתמעי מיניה ומיפרשי נמי לאוי דידהו לקי עלייהו בהתראתו. וללישנא בתרא אמר דכיון דלאו שבכללות הוא לא הוי התראה דידי' התראה כלל דלא לקי אלא על התראת לאו דמפרש כלאו דחסימ' וזה עיקר וההיא דפרק המקבל אפשר לפרשה כי האי גוונא ואתיא דרב יהודא כלישנא קמא דאביי. אי נמי דהתם בדאתרו ביה משום רחים ורכב ופליגי אי לקי נמי משום כי נפש כיון דתרוויהו איתנייהו בהו או לא ומדמי' פלוגתייהו בכי נפש לפלוגתא דאביי ורבא בכי אם צלי אש לגבי דידיה בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא (ח"י).
[פסחים מ"א ע"ב] אמר רבא אכל זג לוקה שתים חרצן לוקה שתים זג וחרצן לוקה שלש. אין לפרש דפליגי בקרא דכל אשר יצא מגפן היין אי הוי קרא יתירא או לא וכההיא דכי אם צלי אש דאם כן מ"ט דאביי דאמר דאין לוקין והא קרא יתירה הוא דלמאי איצטריך. אלא ודאי לכולי עלמא איצטריך ללולבי גפנים דליכא קרא אחרינא דמרבה להו אלא דבהא פליגי דרבא סבר דכיון דאפקיה רחמנא בלשון לאו לרבות לאוי בהני דכתיבי נמי אתא דהא כולהו משתמעי מיניה. ולגבי לולבי גפנים נמי לקי ולא מיקרי לאו שבכללות כיון דלא אתא קרא לחדותי לאו אלא בדידהו דאלו עלים מכלל ופרט נפקי התם מה שאין כן בכי אם צלי אש דאי לאו דקרא יתירה הוא לא הוה לקי עליה דבלשון עשה אפקיה רחמנא מיהו לאו עשה גמור הוא דנחשביה כעין לאו הניתק לעשה דכי אם צלי אש כתיב ואביי סבר דכיון שהכל נכלל בו לאו שבכללות מיקרי וכדפרישנא. והא דאמרי' וצריכא דאי תנא פסח דקדים לאו לכלל וכו', ה"ה דהוי מצי למימר דאי תנא פסח דלא אפקיה בלשון לאו אבל נזיר דאפקיה בלשון לאו אימא לא אלא דחדא מינייהו נקט ואיכא גרסאות דגרסי' לה הכי בהדיא ואפילו למאן דלא גריס ליה בהדיא ה"נ משמע דכיון דקדי' לאו לכלל אין הכלל נכלל בלאו אבל היכא דקדים כלל ללאו אתי בתריה והכל נכלל בו.
[פסחים מ"א ע"א] יכול צלאו כל צרכו יהא חייב. כלומר צלאו כל צרכו יותר מן הראוי לו והיינו דמוקי לה בדשוי' חרוכא ולא בשבשלו אחר כך היא וכמו שפירש"י ז"ל דא"כ למה לי שויא חרוכא. יכול יהא מותר ת"ל [שמות י"ב] כי אם צלי אש. פירש"י ז"ל ואתי' כמאן דאמר אין לוקין על לאו שבכללות [ותמוה] דבכולי תלמודא משמע דליכא מאן דאמר לוקין אלא דהכא בהא פליגי דאביי סבר לאו שבכללות הוא והכא אפי' בשהתרו עליו משום צלי אש לא לקי ורבא אית ליה לאו לאו שבכללות הוא וכל שהתרו בו משום צלי אש לקי והכא בשלא התרו ורב חסדא דאמר המבשל בחמי טברי' בפסח חייב דקא עבר משום צלי אש דילמא חייב במלקות כרבא. אי נמי דאכל חי לכ"ע פטור דכי אם צלי אש לשאר מילי דלא מפרשו בקרא כמו נא ומבושל לאו שבכללות הוי לכ"ע בין התרו בו בין לא התרו. ורב חסדא דמחייב שאני התם דאע"ג דבשול גמור לא הוי בחמי טבריא ואי אתרו ביה משום מבושל לא לקי מ"מ נפק ליה מתורת חי ולכלל מבושל לא בא וכיון דכתיב כי אם צלי אש הו"ל כאלו הותרה על מבושל משום צלי אש ולקי עליה וקסבר כרבא כדבעי' למכתב וברייתא לא קשיא כלל לחד מנייהו ורב חסדא כרבא (ח"י).
<h2>דף ו.</h2>
[פסחים כ"ו ע"א] קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. וכי תימא מעילה הוא דלית בה הא איסורא מיהא איכא ומאי ראיה. א"ל כיון דאיסורא דרבנן בלחוד היא במקום טירחא כי הא דצריכי למיעבד תיבות הוה להו למשרי אלא דמעלה עשו. מעילה הוא דלית בה הא איסורא איכא. וא"ת מאי האי דאמרינן בפרק החליל [נ"ג ע"ב] תנא אשה בוררת חטין לאור של בית השואבה ומקשה בירושלמי [שם ה"ג] והלא מועלות ופריק קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. ומאי קא פריק והא אמרינן דאיסורא מיהא איכא. א"ל שאני התם דכיון שאין האיסור אלא דרבנן והקלו להשתמש לאורה שלא לצורך גבוה אלא לשמחה בעלמא כיון דהקלו אפילו לצורך הדיוט לגמרי (ח"י). וכבר כתיבנא לה התם בס"ד. והרי תרומת הדשן דנעשה מצותה ומועלין בה. ואף על גב דתנן במסכת מעילה [י"א ע"ב] אין מועלין בדישון מזבח הפנימי שאני התם דכתיב [ויקרא א'] והשליך.
<h2>דף ו:</h2>
[פסחים ל"ב ע"ב] ואין נתינה פחות משוה פרוטה. והקשו בעלי התוספות ז"ל דבכריתות [ו' ע"ב] אמרי' דאשר יתן ממנו על זר היינו כזית. וכן נמי במתן בהונות דאין לו שיעור. ובמנחות [נ"ט ע"ב] גבי לא יתן עליה לבונ' אמרי' דהוי נתינה בכזית. וגבי גט אמרי' [גיטין כ' ע"א] כתבו על איסורי הנאה כשר אע"ג דכתיב [דברים כ"ד] ונתן בידה ובפ' הזהב [מ"ז ע"א] אמרינן קונין בכלי אעפ"י שאין בו שוה פרוטה. אע"ג דכתיב [רות ד'] שלף איש נעלו ונתן לרעהו. ואמרינן נמי [קידושין נ"ח ע"ב] חטה אחת פוטרת את הכרי אע"ג דכתיב ביה [דברים י"ח] תתן לו. ותירצו דהנהו דכריתות ודמנחות לשון שימה נינהו ולא לשון מתנה. וגט דהיינו ספר וקונים בכלי כלים נינהו ויצאו כלים למה שהן. ותרומה מידי טבל הוא דפטר לה. אבל מצוות נתינה ודאי לא קים.
<h2>דף ט.</h2>
[פסחים ל"ב ע"ב] וחטאה בשגגה פרט למזיד. ואע"ג דאמרינן במס' יומא [ל"ו ע"ב] חטאי' אלו השגגות וא"כ בלא בשגגה נמי ילפינן פרט למזיד מדכתיב [ויקרא ה'] וחטאה שאני התם דאמר חטאתי עויתי פשעתי וכיון דעונות אלו הזדונות חטאי' אלו השגגות. מעילה שלא חייב בה כרת אינו דין שפטר בה את המזיד. וא"ת אדרבה היא הנותנ' דהואיל ואין עונשה חמור חייב בה במזיד קרבן דאפילו במזיד אית ליה כפרה דמיא להא דאמרינן במס' מכות [ב' ע"ב] גבי עדים זוממים הוא שעשה מעשה במזיד לא ליגלי דלא תהוי ליה כפרה הם שלא עשו מעשה במזיד ליגלו דתהוי להו כפרה. ויש לפרש דהכא ה"ק שאר מצות שחייב בהן כרת מפטר בהן את המזיד ואע"ג דעיקר חטאת כי כתיבה בכרת כתיבי דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת מעילה דלית בה כרת לא כל שכן. ואע"ג דהכא לאו חטאת הוא מ"מ שם קרבן אחת היא. ת"ל בשגגה פרט למזיד. וא"ת למה לי קרא למעט את המזיד מקרבן והיכא אשכחן קרבן במזיד דלצטריך קרא למעט אדרבה במסכת כריתות [ט' ע"א] אצטריך קרא לרבות מזיד בקרבן נזיר דמפיק ליה מפתע פתאום דאמרי' התם כיון דפתאום משמע שוגג ומזיד ואנוס לכתוב פתאום פתע דמשמע אונס למה לי. ומשני דהוה מוקמינן פתאום לשוגג דוקא ולא מזיד מידי דהוה אשאר מצות שבתורה כתב פתע דהיינו אונס לגלויי על פתאום דהוי שוגג ומזיד. א"ל דשאני מעילה דמשום חומרא דאית בה דחייב בפחות מכזית הוה אמינא דלחייב נמי מזיד קמ"ל.
<h2>דף כג:</h2>
[פסחים כ"ד ע"ב] לרבות את האמורין. דכהן האוכלן בטומאה חייב שתים משום זרות ומשום טומאה וכי תימא ולמה לי קרא באימורין וכי ליתנייהו בכלל שאר בשר לטומאה. א"ל משום דאמרינן בפרק הקומץ רבה [כ"ה ע"ב] ניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה שאינו ניתר לטהורין אין חייבין עליו משום הכי אצטריך קרא לגופיה.
